טור דעה שפורסם בכלכליסט, 1 בנובמבר 2018
מאת: אלחנן רוזנהיים
גם מי שנצמד לקוד האתי של המקצוע, לא בהכרח פועל לטובת הלקוח. מדוע הרגולציה היא לא חזות הכל, ומה חשבו על כך חז”ל? “לפני עיוור לא תתן מכשול” – גרסת השקעות הנדל”ן
בשיתוף מערכת זירת הנדל”ן
אתיקה היא תורת המוסר, מערך המידות, הערכים והנורמות שמרכיבים את ההתנהגות הרצויה, על פי כללי צדק ואידאל של “נכון” ו”לא נכון”. אתיקה מקצועית היא קוד הערכים והנורמות שחלים על תחום עיסוק מסוים.
קודים מקצועיים ומוסריים נועדו לקבוע באופן חד-משמעי כללי התנהגות שיחליפו את מערך השיקולים והערכים האישי של כל אדם. מטרת הקוד המקצועי של עיסוק אינה לבחון האם העוסק בו הוא אדם מוסרי או ערכי, אלא להציג מערך של כללים אחידים שהפרתם מביאה עמה לעתים הדחה של העוסק מתחום העיסוק.
כל זאת בתיאוריה, אבל המציאות מציבה בפנינו פעמים רבות אתגרים שאין קוד סדור שיכול לתת להם מענה, כך שעל מערכת הערכים האישית שלנו להנחות אותנו באשר לדבר הנכון לעשות.
כך, למשל, הטייס שריסק את מטוס הנוסעים הגרמני אל האלפים הצרפתיים ב-2015 – מעשה התאבדות שגבה את חייהם של 150 נוסעים – היה מטופל פסיכיאטרית, לקה בהתקף פסיכוטי, אובחן כמי שסובל מנטיות אובדניות ואף הומלץ לאשפזו. ואולם, איש מבין 41 הרופאים שראו אותו בחמש השנים שקדמו להתאבדות, לא ראה לנכון לדווח על כך לחברת התעופה שהעסיקה אותו. על פי דו”ח ועדת החקירה שנערך לאחר האסון, הרופאים סירבו לשוחח עם צוות החקירה, וככל הנראה הפרת החיסיון הרפואי נתפסה בעיניהם כחמורה יותר מאי הדיווח. הפרת חובת החיסיון, חלק בלתי-נפרד מהקוד האתי של המקצוע, היתה עשויה להציל את חייהם של 150 אנשים.
להוקיע – ולא להכשיל
הסברה הרווחת היא שכללי אתיקה מקצועית מחמירים יותר מדרישות החוק או האתיקה הכללית, ונועדו להנחות את העוסקים לשמירה על “יוקרת המקצוע” ולהגן הן על העוסקים בו והן על מקבלי השירות. אך במקרה של הטייס המתאבד-רוצח, דווקא כללי האתיקה המקצועית הם שהסיטו את הרופאים מכללי המוסר הבסיסיים ביותר, ולמעשה יישומם פגע ביכולתם של אנשי המקצוע לבחור במעשה הנכון והמוסרי על פי כללי הצדק הטבעי.
פרשת קדושים בספר ויקרא פורשת גם היא סוג של קוד אתי ומוסרי, שלפיו לא זו בלבד שיש להימנע מעשייה אקטיבית של מעשים אסורים, אלא יש להימנע גם ממעשים שיש בהם ניצול חולשתו של אדם, ואף יש לנקוט פעולה אקטיבית כדי למנוע מהאחר לעשות מעשים אסורים:
“לא תקלל חירש ולפני עיוור לא תתן מכשול… לא תעשו עוול במשפט, לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול; בצדק תשפוט עמיתך, לא תעמוד על דם רעך… לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכח את עמיתך ולא תשא עליו חטא” (ויקרא פרק י”ט, פסוק י”ד)
מצוות “לא תעמוד על דם רעך”, שאף אומצה חלקית לחוק הישראלי, אוסרת על אדם לעמוד מנגד כאשר אחר נמצא בסכנת חיים, אך רבותינו החילו את המשפט לכל מקרה שבו עלול להיגרם לאדם נזק והאחר אינו עושה הכל כדי להזהירו.
חז”ל מפרשים את הפסוק “לפני עיוור לא תיתן מכשול” באופן שהוא חל על כל אדם שחסר לו מידע על מנת לקבל החלטה בנושא מסוים – “סומא בדבר”, דוגמת מעסיקי הטייס המתאבד או הנוסעים במטוס.
בתחום העיסוק שלנו, כלל זה חל גם על מנהלי השקעות, יועצי השקעות, עיתונאים, דירקטורים, עורכי דין ורואי החשבון ואף על הרגולטור, שתפקיד כולם הוא להגן על המשקיע שחסר את כל המידע הנדרש.
על פניו, “לא תעמוד על דם רעך” היא מצוות “לא תעשה”. פרופסור נחמה ליבוביץ’ מרחיבה את פירוש הפסוק וגוזרת ממנו מצוות “עשה” – חובה לבצע פעולה אקטיבית כדי למנוע מאדם להיכשל ולבצע דבר עבירה.
הרמב”ם מפרש את הפסוק באופן שבו העיוורון עשוי להיות גם רמה מוסרית נמוכה, והמכשול הוא הפיתוי לדבר אסור. משמע, אנו כחברה חייבים ליצור סביבה שבה החקיקה, האכיפה והענישה לא תהיינה בבחינת הצבת מכשול בפני עיוור. וכאן בדיוק אנו חוטאים – במקום ליצור חברה שמוקיעה מעשי מרמה ועושק – אנחנו מאפשרים אותם.
החובה המוסרית גוברת
איך הגענו למצב שבו לאימרה “טוב שם טוב משמן טוב” כבר אין משמעות? כיצד אירע שמי שהורשע בפלילים בתפקידו כשר ממונה שוב לתפקיד שר? שמשקיעים פרטיים ומוסדיים שבים להשקיע עם מנהלים שהרקורד המוסרי שלהם מוכר כבעייתי? שלא רק שאמירת אמת כבר אינה חובה, אלא שהיא כבר אינה האופציה המקובלת?
האם הזכרון שלנו קצר כל כך, או שרווח כספי ואינטרסים קצרי טווח הם חזות הכל?
על פי תפיסת העולם שלי, ובסביבה העסקית שבה אני פועל, “לא תעמוד על דם רעך” פירושו גם שאם אנו יודעים על אדם שעשוי, בגלל חוסר ידע או חוסר ניסיון שלו, להתקשר עם אנשים לא ישרים, או להשתתף בהשקעה שמבוססת על נתונים שגויים או שקריים, חלה עלינו חובה לעשות מעשה על מנת למנוע ממנו לבצע השקעה זו.
כאשר נתקלתי בעבר בקונפליקט בין תפיסתי המוסרית את האחריות המקצועית שלי כלפי מי שנתן בי את אמונו לבין שיקולים אחרים, נאלצתי לקבל החלטות קשות, כאלה שגבו מחיר יקר, אך אינני מצטער עליהן. כך, למשל, נאלצנו לשאת בהוצאות כבדות של הליכים בגין לשון הרע, כאשר דיווחנו למשקיעים בפירוט על מנהל השקעות שלא עמד בסטנדרט שאנו מצפים לראות ממנהל השקעות, וזאת בלשון המעטה. בהמשך גילינו שהדברים חמורים בהרבה משחשבנו, ושאותו מנהל פעל בניגוד לאינטרסים של המשקיעים ובדרכי רמייה, ופעלנו בכל האמצעים שנדרשו, כשחובת הנאמנות למשקיעים, ורק היא, לנגד עינינו.
האמנתי שחובתי המוסרית גוברת על כל חובה משפטית – וידעתי שאני עלול לשלם על כך מחיר כבד. אך נאמנותי ללקוחות החברה ולאינטרסים שלהם גברה על כל שיקול אחר. בכך, לדעתי, מילאנו הן את כללי המוסר והאתיקה והן את חובתנו המקצועית. אם היינו פועלים תחת חשש מתמיד מתביעה, היינו חוטאים לחובתנו לנאמנות ושקיפות כלפי המשקיעים.
הגיע הזמן לדבר, לחשוף ולפעול למיגור ההתרופפות הערכית והקלות הבלתי-נסבלת שבה אנו עוברים לסדר היום על מעשי מרמה של יחידים וחברות.
דילמות מוסריות תמיד תהיינה מנת חלקנו. אך אם כל אחד מאיתנו יקדיש מחשבה ויעשה כל שביכולתו כדי לבחור בבחירה הערכית והמוסרית ולהוקיע את מי שאינו פועל כך, אני בטוח שנוכל ליצור חברה טובה ובריאה יותר עבור הדורות הבאים.
הכותב הוא מייסד ומנכ”ל פרופימקס, שמתמחה בהשקעות נדל”ן בחו”ל
